אחריות פלילית לפי חוק לשון הרע

חוק איסור לשון הרע מטיל איסור על הוצאת דיבה ופרסום התבטאויות אשר יפגעו או עלולות לפגוע בכבודו של אדם או בפרנסתו. העובר על חוק זה, מבצע עבירה פלילית ועלווה אזרחית. למרות חשיבותו של חוק לשון הרע, להתנהלות תקינה של החברה הישראלית, תביעות לשון הרע רבות, אינן מתקבלות בבית המשפט.

הסיבה לכך נעוצה בעיקר בחשיבותו של חופש הביטוי בישראל, כאשר בתי המשפט, אינם ממהרים להגבילו ועל כן, דוחים לא מעט התביעות. לעומת זאת, חשוב לציין כי בתי המשפט מוסמכים לפסוק פיצויים כספיים לנפגעים, ללא הוכחת נזק, על פי סעיף 7 א' לחוק ובמקרים מסוימים, משתמשים בסמכותם זו.

לשון הרע ופרסומה

חוק איסור לשון הרע קובע כי התבטאות כלשהי יכולה להיות לשון הרע – הוצאת דיבה, רק אם היא פומבית. מהי למעשה לשון הרע? הגדרת המונח מופיעה בסעיף 1 לחוק וקובעת כי לשון הרע היא דבר מה שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני אחרים, לבזותו בשל מעשים או תכונות או לפגוע במשרה שלו.

הוצאת לשון הרע יכול שתהיה כלפי אדם יחיד או כלפי תאגיד. פרסום לשון הרע על אדם שנפטר, גם היא נחשבת כעוולה אזרחית ועבירה פלילית על פי חוק איסור לשון הרע. סעיף 2 לחוק קובע את דרישת הפרסום ולעניין זה מציין כי הפרסום יכול להיות אמירה בכתב, בעל פה, ציור, צליל או כל אמצעי ביטוי אחר. מטבע הדברים, ככל שהפרסום מקיף יותר, כך בדרך כלל, גדל גם הנזק שנגרם לנפגע.

לשון הרע – עוולה ועבירה פלילית!

הנפגע מפרסום לשון הרע, יכול לפעול כנגד המפרסם הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי. זאת משום שסעיף 6 לחוק, קובע כי הוצאת לשון הרע היא עבירה פלילית. סעיף 7 לחוק קובע כי מדובר גם בעוולה אזרחית.

לקריאה נוספת ראה בפורטל הפלילי – https://www.costagidi.co.il/

בפן הפלילי, יכול ויוגש נגד המפרסם, כתב אישום. הרשעה פירושה, שנת מאסר של שנה. בפן האזרחי, תוגש תביעה כספית כנגד המפרסם, ואם זו תתקבל, יפוצה הנפגע על נזקיו. היה ואינו יכול להוכיח את נזקיו, יבקש מבית המשפט במסגרת תביעתו, פיצוי ללא הוכחת נזק.

חוק לשון הרע מסמיך את בית המשפט, בסעיף 7 א', לפסוק לטובת התובע, פיצוי כספי, ללא הוכחת נזק עד לסך של 100,000 ₪. כאשר מגיע הנפגע לייעוץ משפטי אצל עורך דין המתמחה בתביעות לשון הרע והוצאת דיבה, יבחן עורך הדין את נסיבות התיק ואת הראיות שבידי הנפגע. כך ניתן יהיה לגבש החלטה, האם להגיש תביעה לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק.

פרסומים מותרים

על מנת שהתבטאות כלשהי תיחשב כהוצאת לשון הרע, עליה להיות מפורסמת ברבים ולעמוד במבחן האדם הסביר. סייג לכך היא התבטאות הנמנית על הפרסומים המותרים כפי שמגדירים חוק איסור לשון הרע בסעיף 13, למשל:

1. פרסומים בכנסת ובממשלה: אמירות בישיבות הכנסת והממשלה, לא יהיו עילה למשפט אזרחי או פלילי בגין לשון הרע או הוצאת דיבה.
2. פרסום של בעלי תפקידים: חוק לשון הרע קובע כי פרסום על ידי בעלי תפקידים כמו שופט או מבקר המדינה, הם בגדר פרסום מותר.
3. בעלי דין בהליך משפטי: המחוקק הבין כי במסגרת דיונים משפטיים, עלולים בעלי הדין או באי כוחם, להתבטא באופן פוגעני, מתוך לחץ וסערת רגשות. לפיכך, נקבע כי המדובר בפרסום מותר.

חוק איסור לשון הרע – הגנות למפרסם

לצד הפרסומים המותרים, כמפורט לעיל, אשר אינם מהווים לשון הרע, ישנן גם הגנות אשר בהתקיימן, לא תוטל אחריות אזרחית או פלילית על המפרסם.

הגנה ראשונה היא הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 של חוק לשון הרע. הגנה זו חלה כאשר הפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי. אם התברר בדיעבד, לאחר הפרסום כי לא היה מדובר באמת, יבחן בית המשפט האם האמין המפרסם, בשעת הפרסום, כי הדבר שפרסם, היה אמת. אם התשובה לשאלה זו הנה בחיוב, תתקבל טענת ההגנה.

חוק איסור לשון הרע כולל הגנה נוספת והיא הגנת תום הלב, המנויה בסעיף 15 לחוק. פרסום בתום לב באחת הנסיבות הקבועות בסעיף, לא תשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי נגד המפרסם. דוגמא אחת לנסיבה שכזו היא כאשר המפרסם לא ידע ולא הייתה חובה עליו לדעת על קיומו של הנפגע, קרי הפרסום, לא היה מכוון אליו כלל. דוגמא נוספת היא כאשר הפרסום הוא בגדר הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי.

אחריות בגין לשון הרע – מבחן האדם הסביר

חוק לשון הרע מגדיר מהי לשון הרע, אך ברור לכל כי אמירה הנה פוגענית וגורמת לנזק, עקב הנסיבות בהן היא נאמרה. לפיכך, טרם יקבל בית המשפט תביעת לשון הרע, יבחן הוא האם ההתבטאות בנסיבות המקרה הספציפי, הייתה פוגעת בכל אדם סביר, או שמא פגעה באופן סובייקטיבי בתובע, לאור תכונותיו האישיות.

אם סבר בית המשפט כי הפרסום עבר את מבחן האדם הסביר, יבחן את גובה הפיצוי הראוי, על פי שיקולים נוספים כדוגמת חומרת הנסיבות, התנהגות הצדדים לאחר הפרסום וכדומה. חוק איסור לשון הרע, כשמו כן הוא, אוסר על פרסומים פוגעניים והוצאת דיבה. הוצאת לשון הרע, כקביעת החוק, מהווה עבירה פלילית ועלווה אזרחית. התובע הנפגע יכול לקבע פיצוי כספי גבוה, גם ללא הוכחת נזק, אך חשוב לציין כי כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו הוא.